Salut à Liliane (138 min)

D. Cohen - écrivain - A. Gatti - dramaturge - J.C. Grumberg - écrivain - G. Israël - philosophe - H. Karagheuz - comédienne - F. Lauzon - R. Monod - comédien - M. Rayer - comédienne - V. Théophillidès - comédienne -P. Vial - acteur

ליליאן אטלן הייתה מחזאית, סופרת ומשוררת צרפתייה, שהתמודדה ביצירתה עם נושא השואה. היא נולדה בשנת 1932 בעיר מונפלייה שבצרפת, למשפחה יהודית ממוצא סלוניקאי. במהלך מלחמת העולם השנייה הסתתרה במרתף עם אחותה רחל באוברן ובדרום צרפת, ובילתה את זמנה במשחקי תיאטרון. לאחר השחרור גילתה שכל משפחתה של אמה הושמדה. הוריה, שלאחר המלחמה תרו ללא לאות אחר ניצולים, וקלטו ניצולים זרים שונים, אימצו את ברנרד קוהל (Kühl), צעיר בן 19, יוצא מחנה אושוויץ, שבו נספו הוריו. קוהל מצא אוזן קשבת אצל הילדה בת ה-13, וגולל באוזניה את כל קורותיו. הנערה הצעירה, שהתקשתה להבין מדוע היא שרדה בעוד כל כך רבים אחרים נספו, פיתחה אנורקסיה קשה. בהמשך היא הצטרפה לבית הספר ג'לבר בלוך באורסיי, שנוסד על ידי רובר גמזו, במטרה ללסייע לנוער יהודי הלום המלחמה, לבנות מחדש את זהותם היהודית ולתת משמעות לחיהם. בשנת 1952 היא נישאת להנרי אטלן, אותה הכירה שם. נולדים שני ילדים. היא התגרשה אך שמרה על שמה.

היא הבינה שהיא לא נולדה עבור עצמה אלא לשם העברת האמת הנוראית של המחנות והחייאתה בעזרת כישרון הכתיבה יוצא הדופן שלה. סיפור חייה זה שימש תשתית לספר Les Passants ("העוברים והשבים"), אשר ראה אור בשנת 1989.

אטלן החלה את דרכה הספרותית בפרסום קובץ שירים בשנת 1958 בשם Les mains coupeuses de mémoire. בעשר השנים הבאות חיברה כמה מחזות לתיאטרון. בשנת 1967 הועלה לבמה המחזה "מר סליק או מחלת היבשה" (Monsieur Fugue ou le mal de terre) – תחילה בעיר סנט אטיאן (St Étienne) שבצרפת, ובשנה שלאחר מכן בתיאטרון הלאומי של פריז (ה-TNP), בבימוי רולאן מוֹנוֹ (Monod). בשנת 1970 עלתה אטלן לישראל עם בעלה ושני ילדיה. בשנת 1972 תורגם "מר סליק" על ידי חיים גורי, והועלה בתיאטרון "הבימה" בהפקה של גיורא גודיק ובבימויו של דוד ברגמן.‏ המחזה תורגם לשפות רבות והועלה במדינות רבות עשרות פעמים. הוא הועלה פעם נוספת בישראל בשנת 1993 בבית צבי בבימויו של ברגמן, וביוני 2010 הועלה שוב בבימויה של אביבית שקד באוניברסיטת תל אביב והוצג ב"צוותא".

בשנת 1973 שבה ליליאן עם משפחתה לצרפת, כור מחצבתה הספרותי. שנות השמונים הוקדשו להשלמת שתי עבודות מונומנטליות, המושתתות על חומרים ועדויות מקוריים שאספה. אחת מהן על מחנה טרזינשטט – "אופרה לטרזין" (Un Opera pour Terezin) והשניה על יהדות סלוניקי במחנות ההשמדה – "הימים האדומים" (Les mers rouges). בשנת 1989 הועלתה "אופרה לטרזין" בהפקה של תחנת הרדיו France Culture בתוכנית שמשכה 5 שעות. במקביל חיברה אטלן שירים, חלומות, "מילון בסיסי וזמני למחלות חדשות", סיפורת ועוד.

בשנת 1994 נערכת רטרוספקטיבה של יצירתה במסגרת פסטיבל אביניון, פסטיבל התיאטרון החשוב בצרפת. בשנת 1999 זכתה אטלן בפרס לזכר השואה על יצירתה, והייתה הזוכה הראשונה שאינה ניצולת המחנות. בשנת 1987 יצאו לאור 6 כותרים, שחלקם נכתבו עוד בשנות עבודתה הראשונות. יצירתה האחרונה הושלמה בשנת 2002.

ליליאן אטלן נפטרה ב-14 בפברואר 2011 בכפר סבא.